לאלוף
נעורי הרה"ג ...
נב"נ
היות
ובשיחתנו עלה הנושא הידוע שנחלקנו בו משכבר הימים, ומפאת קוצר הזמן לא הובהרו
הדברים כראוי, הנני למלאותם ולהעלותם על הכתב בפירוט.
תורף
הדברים בהערכת דמותו ומעמדו, תכונותיו ופעליו, של רא"מ שך לכל פרטיהם,
ובהסתמך על דבריו הידועים של מרנא ורבנא החזון איש באגרתו "המחזיקים בתורת ה'
ראוי להם לידע גדוליה באופיים האמיתי".
וקל וחומר
הדברים ביחס לנידון דידן: אדם בישראל שאלפי שומרי תורה ומצוות - וביניהם כמה וכמה
תלמידי חכמים יראי ה' - נהו אחריו, שאלו לעצתו, ופעלו על פי דעתו, ומהם אף שהקשר
אליו ולדבריו היה בעיניהם לאבן בוחן עיקרית ביחס להערכת גאוני דורם, אדם זה ודאי
וודאי שראוי הוא להערכה מדוייקת ובחינה ביקורתית, הן בנוגע לאישיותו: ידיעתו
בתורה, מידותיו והנהגותיו עם בני אדם, הגותו בהלכות דעות וכולי, והן בנוגע
להתנהלותו הציבורית במעגלים הקרובים אליו, ובמעגלים רחוקים יותר: נאומיו ומכתביו,
דרכי פעולותיו, מטרותיו, וכולי.
בטרם תמהר
להשיב, אבהיר כי אין בדעתי לזלזל בדמותו, ולבטל את מעלותיו
ומעמדו האמיתיים, כפי שתראה להלן. עם זאת לא אוכל לעשות שקר בנפשי ולהעלים עין
מאותם חסרונות בולטים באישיותו, מאותם פגמים חריפים שבדרכי התנהלותו, ומאותם מעשים
פסולים שעשה או שנעשו מכוחו. כמו כן בבואי להעריך את מעלותיו שומה עלי להתבונן בהן
בצורה ישרה, ולהעריכן כראוי, ללא הגוזמאות הפרועות והתוספות האוויליות שהעתירו
עליו חסידיו השוטים כי רבים המה.
אפתח
תחילה בדמותו התורנית כפי שזו משתקפת בשיעוריו שיחותיו חיבוריו ומכתביו:
ואקדים:
אילו המדובר היה אודות מעמדו כאחד מחשובי ראשי הישיבות שבדור, הרי ללא ספק עטרה זו
הולמתו, בהיותו אכן מתמיד עצום ועמל בתורה בהפלגה [גם במצבים קשים], תלמיד חכם
שידיעתו בעומק העיון מקפת הרבה מקצועות בתורה, ומרביץ תורה לאלפים במשך למעלה
מיובל שנים במסירות ובשקידה.
אבל
בנידון דידן הרי מדובר במעמד אחר לגמרי, כשחסידיו הרבים מנסים להעמידו כחוליה
בשרשרת יחידי הדורות, וכאחד ממאורי התורה שעמדו לעם התורה מימות עולם. מעתה עלי
לבחון את מעמדו באופן אחר לגמרי.
והתבונן
נא: אותם אלו מיחידי הדורות שזכו להעניק חמה בקומתם לדורם ולדורות, הרי זכו להכרה
זו מחמת גאונותם הייחודית שהיתה הרבה למעלה ממרבית גאוני דורם,
גאונות שפרצה דרך חדשה, או שנתבטאה בהיקף עצום ובכמה וכמה בחינות.
לעומת זאת
אם אבוא לעיין בספריו ובשיעוריו של ראמ"ש, הרי אמנם מחד גיסא ניתן לראות את
יגיעתו לרדת לעומק סוגיות הגמרא ובקשת אמיתתן, חידושיו המקוריים בהבנת דברי
רבותינו, ואף ידיעתו הרבה בש"ס עם הראשונים, רמב"ם ונו"כ, וחיבורי
גדולי האחרונים כמו קצות ונתיבות תשובות הגרע"א ומנחת חינוך. אולם מאידך גיסא
המתבונן הישר לא יוכל להתעלם מכמה נקודות חשובות, הבולטות שבעתיים לכשנעמידו מול
גאוני הדורות [אין הכוונה להשוואה מטופשת בינו לבינם, אלא בבחינת דרגתו ביחס לחכמי
דורו, מול דרגתם ביחס לחכמי דורם].
ומן הקל
אל הכבד:
א. תורתו
נצטמצמה בעיקר לבירורי סוגיות ידועות, כשחידושיו מיועדים אך ורק לבירור ההגדרות
בעיקרי הדברים. כמעט לא ניתן לראות בספריו חישובי סוגיות לפרטיהן ולשיטותיהן,
ראיות מחודשות, או בירורי שמעתתא אליבא דהלכתא, שלא לדבר על בדיקה ביקורתית של
מקורות ונוסחאות.
ב. גוף
חידושיו המיועדים לבירור ההגדרות, בחלקם הניכר, הינם דברים נדושים המתהלכים בהיכלי
הישיבות, ואשר נאמרו בידי ראשי ישיבות רבים מבני דורו ומבני הדור שקדם לו. גם אותם
חידושים מקוריים [עד כמה שניתן לדעת זאת] בדרך כלל אין בהם כל הפתעה מיוחדת או אור
חדש, וככלל אינם עולים על חידושי שאר חשובי ראשי הישיבות שבדורו.
ג. שפתו
העמומה, הלא מדוייקת והמבולבלת, הרי היא כחומץ לשינייים וכעשן לעיניים. ולא! עובדה
זו אינה נובעת מעומק החידושים או מסבך הענינים הנידונים, אלא מחוסר בהירות, וחשיבה
לא דייקנית ולא מסודרת, כאשר תחזינה עיני המביט בהם ללא דעה מוקדמה.
ד. בכמה
וכמה מקומות בספריו ניתן למצוא חידושים מוזרים ומופרכים לגמרי, אם מצד הפירוש
המסלף את דברי רבותינו מכל וכל,
אם מצד תפיסת דבריהם רחוק מהפשטות הישרה, ואם
מצד הסברא שהינה לא יותר מאשר מילים בעלמא חסרות הגיון ומשמעות.
ואם אצא
לחפש בשיחותיו ומכתביו, הלא כלימה תכסה את פני:
שיחותיו
דלות תוכן, והרי הן בלולות מרעיונות שטחיים להחריד,
ונמוקים רגשיים-ילדותיים.
ומאות מאות אנשים [או בכינוי העממי הנפוץ: 'רבבות'] היו עומדים צפופים, שותים בצמא
את דבריו הרדודים כאילו יש בהם ממש, ומדייקים ומתפלפלים בכל הגה אוילי היוצא מפיו.
ואילו
מכתביו נכתבו בשפה עילגת ובצורה מפוזרת, עד כי פעמים שאפילו למקרא הסכמה פשוטה
שכתב לספר אתה עומד ותמה אם יש לקוראה למפרע מסופה לתחילתה או אולי בא"ת
ב"ש...
ועתה אפנה
לדבר קמעא אודות אישיותו כפי שזו נשתקפה בדבריו ובמעשיו:
הן אמת כי
נצטיין בלב רגש, הן באמונתו לאלוקיו, כשהיה מדבר על כך בהתלהבות ובבטחון עז, והן
ביחסו לבני אדם שהיה מאיר פנים לסובבים אותו, וכמו כן היה מצר רבות בצרת הפרט
כבצרת הכלל.
אף במעשים
נצטיין בעזרה מרובה לפרט הן ברוח הן בגשם, ואף ברגשותיו לכלל ובמעשיו הציבוריים
היה מעורב רגש אחריות חזק, אם ביחס לציבור החרדים לדבר ה', ואם ביחס לציבורים
רחוקים המתקרבים לתורה, ואף לאלה שעדיין עומדים מנגד.
אלא שלצד
מעלותיו הנזכרות אי אפשר להתעלם מהתכונות השליליות המזדקרות לעין המתבונן בשיחותיו
ומכתביו, ובפעליו במעגלים הקרובים והרחוקים.
גם כאן
אשתדל למנות מן הקל אל הכבד [קצת קשה להכריע מה 'קל' ומה 'כבד'...]:
א. סגנון
דיבורו היה פראי ומתלהם,
סגנון שבא ליד ביטוי במיוחד בשעת מאבק, כשבמקום לטרוח לנמק את דבריו בצורה הגיונית
ומסודרת, היה מגבב נימוקים רגשיים חסרי תוכן,
ומתפרץ בגידופים שלא היו מביישים את טובי התגרנים בשוק. זאת
ועוד בחוסר אחריות משווע היה עומד ודורש לפני מעריציו, ולא בלבד שלא היה דואג
לרסנם אלא להיפך היה משלהבם בצורה ירודה ופרועה
[ומאידך גיסא ניתן לראות בתארים שהיה חולק לאותם שחפץ ביקרם [באותה שעה], הוכחה לכמות
המחשבה שהיה משקיע לפני שהיה מדבר או כותב].
ב. בדרכו
הפוליטית לא רק שהפך את המפלגתיות לדבר עיקרי שהכל תלוי בו, כשהקשר למפלגה הופך
להיות אמת המידה הכמעט בלעדית למעמדם של חכמי הדור, ואף
בנושאים הלכתיים מובהקים. אלא
יתירה מזו, בדרכו הצליח להחדיר את ההשתייכות המפלגתית לכלל הציבור הליטאי, כשבכל
דיון או מחלוקת רוב בני ציבור זה - כולל חכמי התורה - מתייצבים באופן מיידי לצד
המפלגה, ללא עיון ובדיקה כלל.
ג.
התנהלותו הציבורית היתה כוחנית ודורסנית, הן מבחינה זו שהפך את מוקדי הכח לערך
עליון שעליו יש להאבק בכל מחיר, והן
מבחינה זו שעשה כמיטב יכולתו להשפיל ולרמוס את יריביו אם מחוץ ואם
מבית
[הייתי מאריך גם בתיאור צרות עינו בכמה וכמה מחכמי דורו, אלא
שלא אחפוץ להאריך בדברים הנסתרים].
ד. המטרה
קידשה לגביו את כל האמצעים כשהוא אינו בוחל במחלוקות המפלגות ציבורים שלמים,
בהובלת מאבקים פרועים המלווים באלימות פיזית, ואף
בשקרים והתנהגות לא הגונה לבני אדם פרטיים.
ומאידך גיסא משנזקק לאדם מסויים לצורך אחד ממטרותיו הנעלות, היה מרוממו ומכרכר
סביבו באופן מביש
[כמובן עד שפג חינו בעיניו כי אז היה ניתן להשליכו אחר גיוו].
בשולי
הדברים אתייחס רק לכמה סיסמאות שהיו רווחות באותם ימים בתעמולה הענפה שנוהלה סביבו
בידי שופרותיו השונים [למרות שבשנים האחרונות נתגלה קלונם לעין כל כשתעמולת הכזב
נשתנתה לבלי הכר, והסיסמאות החדשות מתבססות על טיעונים מנוגדים לגמרי].
א. הטענה
כאילו וגאוני הדור הקודם החזון איש ורי"ז הלוי הסמיכוהו להיות דבר לדור. טענה
זו מסתמכת בדרך כלל על בדלי סיפורים ושמועות עד מפי עד, ואינני רואה צורך לסותרם
או לנסות להטיל בהם פקפוק.
אילו אכן היו גאוני הדור מבקשים להסמיכו כמנהיג לדורו [אם הכירו בכלל מושג
שכזה...] היו טורחים להודיע דעתם לרבים באופן נאות, ולא באמצעות כמה ביטויים
אקראיים [שמשום מה נאמרו בדרך כלל לפני כאלה שלא נמנו על תלמידיהם המובהקים
ואכמ"ל].
גם בנוגע
ל'הסכמה' הידועה שהעניק לו רי"ז הלוי לספרו, הרי אין בה ולו מילה אחת או
אפילו רמז קלוש לענין ההנהגה הציבורית, או שיקול דעתו ומידת פקחותו.
ואין צריך
לפנים כי המכתב שכתב לו ה'חזון איש' - בו התבטא "שהאמת אהוב לו מאד" -
אין בו מאומה בכדי להעיד על מכלול אישיותו, לא כל שכן על מעמדו הציבורי הראוי לו.
ב. השקר
הגלוי כאילו ורוב תלמידי החכמים שבדור התבטלו לדעתו. חשבון פשוט מגלה את עוצמת
הסילוף ואת עזות המצח שבטיעון זה. 'ברור' שתלמידי החכמים המשתייכים לחסידיות
השונות אינם עולים למנין שהרי שייכותם קובעת את דעתם, בניגוד לתלמידי חכמים
ליטאיים שדעתם נקבעת לאחר עיון מרובה ובדיקה מדוקדקת. קל וחומר הדברים בתלמידי
חכמים מבני עדות המזרח שאינם ראויים להצטרף לשום מנין, ובן בנו של קל וחומר
בתלמידי חכמים 'מודרניים' יותר דלאו בני דעה נינהו כלל. כל זה פשוט בתכלית ומובן
מאליו לכל מי אשר בשם 'בן תורה' יכונה.
ועם זאת
בדיקה פשוטה מגלה כמה רחוקה הקביעה הנזכרת מן האמת. ולשם הבדיקה ננקוט את אותם
שהיו עדים למאורעות ה'גורליים' בשנת ה'תשמט היא השנה ה'היסטורית' שבה זכו בני
הציבור הליטאי להקהל ולעמוד על נפשם להצלת התורה.
היו אמנם
כמה וכמה תלמידי חכמים שנהו אחריו באמת ובתמים [ולא משום פחד בלבד וד"ל], אבל
לעומת זאת בואו חשבון כמה וכמה תלמידי חכמים לא ביטלו דעתם לפני דעתו, ומהם
שהתנגדו לה בחריפות: ר"ד פוברסקי, רי"י ווייס, רי"מ פיינשטיין,
רש"ז אוירבך, רש"ז ברוידא, רא"י פרבשטיין, ר"ח גריינימן,
רמ"ד סולוביציק, רי"י פישר ואחיו ר"ש, ר"ד לנדו, ועוד רבים
רבים [כמדומה שאם לא נחשיב את בעלי השררה אלא את תלמידי החכמים האמיתיים נוכל
לקבוע כי מרביתם לא ביטלו דעתם לפניו כלל וכלל].
ג. הנסיון
הנואל להציג את כלל מאבקיו כאילו מאחוריהם עומדת איזו דרישה לצדק ויושר, ולקיצוץ
כנפיהם היהירות של 'מיוחסים' למיניהם, ולהפקעת 'נחלותיהם'.
בטרם יהיה
כל שיח יש לציין שלמרבה ההשתוממות צלחה דרכו ובעקביות מפליאה הצטלבו/התסיימו
המאבקים הזכים והטהורים באינטרסים המפלגתיים ובהאדרת הכח.
זאת ועוד
מן הראוי להעיר הערה נכבדה: וכי קידום נאמנים ללא קשר לתכונותיהם ומידותיהם, הינו
גרוע פחות מ'ירושות וחזקות'? וכי המלכת רבנים-עסקנים שעיקר מעלתם בקשרי-מפלגה
מזיקה פחות מהכתרת תלמידי חכמים יחסנים?
אלא שגוף
הדברים הינו שקר תעמולתי [ואם בתעמולה 'מובטחים' אנו שאינה חוזרת ריקם, שקר
תעמולתי על אחת כמה וכמה], כשפרטים מסויימים מובלטים, ופרטים אחרים מושמטים או
מוצנעים.
כך מוצג
מאבקו בפרשיית הגט הידוע כמאבק במשפחה מיוחסת וחזקה, כביכול היה הבעל בנו הצנוע של
סנדלר עני מעיירה דרומית נשכחת שאיתרע מזלו ונאלץ להתגושש בכוחות עצמו עם ממסד
אימתני, ולא 'נסיך' למשפחה מפורסמת מבוססת וענפה [קשורה בקשרי משפחה וידידות
עמוקים עם ראמ"ש...] המתעתד לרשת את מקום אביו בראשות אחד ממוסדות
התורה הגדולים בעולם.
כך מוצג
גם מאבקו בישיבת פונוביז כמאבק נגד שליטה משפחתית בישיבה שהיתה עלולה רחמנא ליצלן
לדרדר אותה לתהומות בל ישוערו. ורק שאלה קטנה מנקרת: מי נכנס בעקבות אותו מאבק לכהן
כר"מ בישיבה, תלמיד חכם מופלג עלום שם שנבחר אך ורק בזכות ידיעתו העמוקה בכל
מכמני התורה וכשרונו יוצא הדופן בהרבצת תורה, או חתן ידוע?
ובמה
הועדפו כמה מאחייניו של החזון איש על פני רח"ג, אם לא בהתבטלותם לפני
ראמ"ש ועשיית חפצו?
ומה לנו
מסתבכים, והרי עדיין לא שככו לגמרי הדי המאבק המכוער בר"ע יוסף ובסרים
למרותו, על כי לא השתטחו אפיים ארצה לפני ראמ"ש, ומאבק זה אף הוא יתואר
כמלחמת צדק למען הנרמסים ברגלי המיוחסים? ודבריו המחוכמים אודות הספרדים שאינם
ראויים להנהגה אף הם נבעו מאותו מעין בלתי נדלה של צדק חברתי וסלידה ממעמדות?
בחתימת
מכתבי הערה קטנה: הרי כיום הזה רואים כולנו את ענבי הבאושים שצמחו בכרמו, המעשים
המבישים הנעשים תחת דגלו, והשגעון הפושה בקרב המתיימרים להמשיך את דרכו.
אם אצל
תלמידי החזון איש ורי"ז הלוי היתה הקיצוניות והקנאות חלק ממערכת כוללת, של
דרך הלימוד, דקדוק המצוות, ארחות חיים, ושיטה השקפתית כוללת. הרי לעומת זאת בקרב
חסידיו לא זו בלבד שדרך הלימוד אינה תופסת מקום כלל, אף דקדוק
המצוות מאן דכר שמיה. אלא כלל לא ניתן להצביע על איזו שיטה השקפתית מסודרת, מעבר
לקידוש המלחמה לשם מלחמה, פראות ואלימות, ודורסנות כלפי כל מי שאינו נכנע
לשגיונותיהם והבליהם חדשות לבקרים.
בקרב
חסידיו ומעריציו לשעבר ישנם רבים - כמוך - הסולדים מן הנעשה, אלא שמאידך ימשיכו
להעריץ את דמותו הערצה עיוורת, כשהם מנסים לעשות שקר בנפשם ולהתעלם מאחריותו
הישירה לכל הנעשה כיום הזה. ניתן להבין את מצוקתם ואת התפתלותם, ועם זאת האמת עד
לעצמה: כשאלה הזרעים, אלה הפירות!!!
תקותי כי
יהיה בדברים האמורים משום מיצוי הנושא הנידון, ולא נצטרך לחזור ולדוש בו. עם זאת
פשוט ואינו צריך לפנים כי כל הערה, פירכא או סייעתא תתקבל בברכה.
ידידו מאז
בימי שבתנו בשבת תחכמוני ישיבת ...
להמשך ומראי המקומות והמקורות כנסו כאן:
